סדרות ריאליטי אני כבר לא רואה שנים.
אבל את הפרקים הראשונים של האודישנים-
תמיד אהבתי לראות.
כמה שלא מהנדסים, עורכים, גוזרים וחותכים את הראיונות והסיפורים-
בסופו של דבר רואים בני אדם "מקולפים" ברמה כזו או אחרת.
אתמול בערב יצא לי לתפוס חצי פרק של ה"מאסטרים"
והיו שם שני מקרים מדליקים.
אישה אחת בשם פרח, שמתגוררת עם בעלה וילדיה בקרית שמונה
אחרי שעזבו את לבנון ועוסקת במחקר אחרי שהוציאה תואר שני בכימיה,
בישלה לשפים כנאפה בסוג של פיתה כמו בלבנון מזיכרון הילדות שלה.
היא סיפרה שכשהייתה ילדה, נהגה לשחק ב-"תוכנית בישול"
כשהייתה מכינה מטעמים במרפסת הבית
ו"הצופים" היו מי שישב בסלון באותו רגע נתון.
כשהיא התקבלה לנבחרת (הסינר הנחשק), מיכל אנסקי אמרה לה:
"עכשיו את עוברת מחלון הילדות במרפסת אל המציאות פה בתוכנית".
שזה כמובן משפט מאד מוזר.
למה?
כי חלון הילדות במרפסת הוא המציאות, הוא קרה בפועל,
במוח של פרח נצרבו זיכרונות ילדות משם,
ואילו פה, ב"מציאות" מדובר בכלל בתוכנית ריאליטי.
מצחיק איך החיים משתנים לנו מול העיניים…
אחרי כמה אודישנים, הגיע בחור צעיר, חמוד.
אחד הדברים שאני נוהג לעשות,
זה "לנחש" מה האופי של אדם מסוים ע"פ תנועות ושפת הגוף שלו.
כשלמדתי פרסום, לפני שנים רבות,
תרצה גרנות (ז"ל) נהגה לתת לנו שיעורי בית-
לבנות בראש (ואחרי כן על הדף)
קהלי-יעד:
מי הם האנשים שמעשנים לאקי סטרייק,
מי הם האנשים שקוצצים ציפורניים בקוצץ ולא במספריים,
מי הם האנשים שקונים שנים רק משקפי שמש 'אוקלי' למרות שאינם עוסקים בספורט.
הבחור נכנס לחדר שבו הוא צריך לבחור מנה אחת מבין 3.
ברוב המקרים, ובשל "מצב הצבירה" בו המתמודדים שרויים בלחץ אטומי,
רובם מפטירים משפטים כמו:
"יואו, איזה מלחיץ- במה בוחרים???"
ואז, ה"ילד" החמוד הזה,
שאבא שלו הכורדי לא הגיע לתוכנית כי:
"גבר לא אמור להיות במטבח וצריך מקצוע מסודר",
עומד מול המנות ומתלהב-
כולן ממש טובות לו.
הוא לא יודע מה לבחור אבל ממקום טוב.
מדהים לראות איך בני אדם ניגשים לסיטואציות בחיים.
אחד חרד, השנייה פוחדת, השלישי מתבייש
ויש כאלה שפשוט שמחים בחלקם.