- איך אפשר לעבוד עם חרדות כדי להתחבר אליהן, ולמה בכלל "כדאי" להתחבר למשהו לא "כיפי"?
- איך הטראומות שעברנו בחיים באות לידי ביטוי ומפעילות אותנו בהווה- בשיחות עם אחרים, עצמנו ובכלל?
- למה כדאי לצלול לכאב, סבל, פחד, חרדה- האם זה לא בסך הכל לשחזר את הכאב מחדש?
- האם חייבים להיות חרדתיים כדי לחוות חרדות?
- איך עוצרים כדי להבין מה קורה / מתחולל בתוכנו?
- ועוד ועוד ועוד
כשעברנו לשכונת מונטגומרי פארק ביוהנסבורג בשנת 1986, הרי-לוקיישן השלישי שלי כילד, תוך ימים ספורים קיבלנו ביקור משני פורצים רעולי פנים.
למחרת בבוקר קרו שני דברים:
הראשון- מימשנו את הטיפ של השוטרים שהגיעו לבקר, רכשנו אקדח והתחלנו לבקר במטווחים (אני יורה מגיל 7 בכלי נשק לצערי או לשמחתי).
השני- מנורת הלילה מגיל 3 חזרה לבקר אותי בחדר.
מאז פרצו לנו לא מעט פעמים וחברים שלי עברו אפילו טראומות נוראיות יותר שלא אפרט כדי שתוכלו לישון בלילה.
בעוד חודשים ספורים אני מרצה עשרים וחמש שנים.
בחברה הראשונה שעבדתי כנציג מכירות טלפוני אחרי הצבא ותוך כדי הלימודים, מאמן מכירות "זרק אותי למים" וביקש שאעביר סדנת התנגדויות לצוות.
לא ישנתי כמה לילות טובים, מדובר בעידן לפני האינטרנט כך שלא היה לי בדיוק איך לעשות "העתק-הדבק" או "לוק-א-לייק".
זה עבד מדהים ומאז לא הבטתי לאחור.
כמות ההרצאות, ימי העיון, הסדנאות, ההנחיות שהעברתי מאז, לקהלים: ענקיים, דורשניים, אינטליגנטים, שעובדים במותגים הכי חזקים במשק, היא פסיכית.
למעשה, אין לי שום דרך לדעת כמה הדרכות העברתי.
אני יכול להגיד לכם שאין הרצאה שאני מגיע בשקט, בנינוחות.
זה תמיד עובר דרך הרים של חרדות ופחדים.
בגיל שתים עשרה, בשכונת ויקטורי פארק ביוהנסבורג בדרום אפריקה, אחרי טיול של כמה ימים לנופש והגעה לבית ריק שפרצו אליו בפעם המי יודע כמה, קרה לי משהו שאני סוחב עד עצם היום הזה…
אני מסיים את יום הלימודים בשעת אחה"צ מאוחרת בתיכון 'גרינסייד היי' ומגיע הביתה.
אני שומע רעשים מטורפים מהקומה שמעל.
עולה במדרגות והרעש מתעצם.
כשאני מסיים לעלות, בקצה המדרגות, אני קולט פועלים שמתקינים שער של בית כלא– מחזה שלא ראיתי מעולם.
עד היום אני זוכר את גודל המפתח (שרואים רק בסרטי כלא) ואת הרעש האיום שהוא עושה כשפותחים.
הסיבה להתקנתו הייתה– שאם פורצים מגיעים, שלא יוכלו להיכנס בקלות לחדרי השינה ויעמיסו את תכולת שאר הבית בשתי הקומות הנותרות.
הפועלים מפנים לי את המעבר כדי שאוכל להיכנס לחדר השינה שלי.
הוא צמוד לשער הסורג.
ואז ראיתי מראה ששינה את חיי עד עצם היום הזה:
אחד הפועלים יוצא החוצה בכדי להחזיק את הסורג בעוד חברו מבריג בזווית תופסנים לקיר.
הוא מבקש ממנו מברג וזה מעביר לו דרך הסורג.
אני מבין שאורך היד שלו סוגרת לחלוטין את רוחב המשקופים ודלת הכניסה לחדר שלי, ובכך חוסמת אותי מלצאת לעשות פיפי בשירותים הצמודים.
בלילה המראה הזה חזר לי פעם אחר פעם.
מה אם מישהו יפרוץ וישחיל את היד דרך הסורג- פעולה פשוטה לאללה בהינתן שהמרווח בין הסורגים אדיר. לא אוכל לצאת מהחדר, לא אוכל לברוח לחדר השינה של ההורים שלי או אחותי שנמצאים בסוף המסדרון.
החדר שלי הוא היחיד שקרוב לסורג.
אני מתחיל בהלקאה עצמית פסיכית:
"למה נתתי לאחותי את החדר שהיא ביקשה כשעברנו לגור פה"
"הייתי צריך לעמוד על שלי"
וכמובן הלקאה כפולה של "איזה מין אח אתה שמעדיף שאחותו הקטנה תיקלע לסיטואציה של חיים ומוות"?
בלילות דאז, ועד היום, התחלתי לעשות המון המון פיפי. שעות לפני שנכנס למיטה נזהר לא לשתות טיפת מים כדי לא להתעורר לשם כך (וכמובן שמזה שנים רבות אין לי כלוב או סורג בחדר השינה).
לא העזתי לשתף את ההורים בפחד הזה, מה עוד שהם אמרו לנו כל הזמן ש"אין לכם מה לדאוג" אבל הפריצות והאלימות רק החריפה לאורך השנים.
בסרט חומות של תקווה, ברוקס הזקן משתחרר מהכלא ועובד בסופר מקומי ובכל כמה דקות מבקש אישור מהבוס לצאת להתפנות לפיפי. זה אומר לו בכעס "אתה לא צריך לבקש אישור על כל פיפי".
ואז שומעים את הקול בראשו של ברוקס:
"מזה חמישים שנים בכלא אני לא מעז להוציא ולו טיפה אחת בלי אישור, איך אוכל לא לבקש משהו כזה?"
הרגלים קשה מאד לשנות.
אפשרי, אבל מאתגר.
עד היום, בלי טיפת שכל ישר או הגיון בריא, ההרגלים מהעבר נמצאים וחיים בתוכי.
ואני מניח שגם בתוככם
לפחות מאלפי שיחות עם אנשים.
בפרק השלישי בפודקאסט אומנות המכירה הפנימית, נדבר על מה עושים כדי לעבור את היום בפחות תסכול, כאב או סבל.
מבין הדברים שעלו בפרק:
-מתי איתן נכנס ל"פריז" ולמה זה כ"כ נדיר?
-מה קרה לחבר טוב שלי בתיכון שפשוט נמחק מהחיים שלי ומבית הספר?
-למה במשך שנים ייעצו לי "לצמצם", "להוריד", "להנמיך" את ההתלהבות שלי?
-איך דווקא להיות פתוח ולשקף את האותנטיות וה"אני הפנימי" שלכם יוביל לפתיחות מול אנשים ולקוחות?
-למה מומחה להישרדות בשטח מכריח את עצמו להשתין גבוה-גבוה ואיך זה קשור לדובים ביער?
-איך להגיד לעצמנו שמה שיש יישאר ולא יעזוב, יכול לסדר דברים בהווה?
-ועוד המון המון דברים
מאחל לכם האזנה נעימה