אין דבר שאני אוהב יותר
מאשר להביט על אנשים ולהתבונן (בדרך לא קריפית אבל, כן?)
לפני כשעתיים, אשתי מבקשת ממני
לטוס לגן של עמליה (מתעכבת בעבודה).
כשאני יוצא לכיוון, סביב 16:30,
היא מסמסת לי שלא נעלה הביתה במעלית-
קיימת התראה מאתר "חמ"ל"
שמזהיר שמעליות נתקעות בשל השרב הכבד.
כגבר מצוי, "מכונה" די פשוטה,
אני מאשר לה: "רות היישר".
ואז מתחיל דיון בין מספר חברות שלה.
אחת מהן טוענת לתיאוריית קונספירציה-
האתר רוצה טראפיק, שיורידו ויתקינו את האפליקציה
ולכן שחררו את הסיפור הנ"ל.
אחרת ממהרת להתקשר לחבר
שעובד בחברת מעליות כדי לבדוק את הקונספירציה
ואכן שומעת שמעליות נתקעו היום הרבה מעבר לרגיל.
אחת נוספת אומרת:
"שטויות, זה כמו המסכות בקורונה" ועולה עם שלושה ילדים במעלית.
וכך זה ממשיך…
אחת חזרה מהסופר אז:
"איך אסחוב את הקניות?"
עוד אחת חושבת ש-
"זה מאד תלוי בדגם המעליות- אולי נבדוק מה הסוגים הבעייתיים?
אחת שאנטית צוחקת ומשחררת באומרה: "מה שצריך לקרות- יקרה".
"עמדתי" מהצד וצפיתי בנעשה, מרחוק כמובן…
כשאני שומע על נוסחאות במכירות, בשכנוע, בהשפעה,
אני ישר צוחק.
ראשית, אין שני אנשים דומים
(או שתי חברות של אשתי שדומות כך נראה במקרה הזה).
שנית, קיים חוסר רציונאליות מובהק שמניע אנשים בצורות שונות.
הכל כ"כ נסיבתי:
תלוי מצב רוח, תקופה, זמן מסוים בחודש
(לא ממי, בחייאת נו, לא דברתי על "זה").
ולכל זה תוסיפו אופי של אדם ודפוסים והרגלים
ושהשם ישמור אותנו למצוא מכנה משותף.
זו בדיוק הסיבה שכל אדם צריך למצוא את הדרך שהכי עובדת ונכונה לו.
אין דרך אחת להשיג תוצאה
בדיוק כמו שאין דרך לגרום לאותה חברה לחשוב שאין קונספירציה
או לחברה אחרת להבין
שאת המעלית, הקניות בסופר לא מעניינות בשום צורה.
מעט פילוסופי, אני יודע.
אחד הדברים שאני עושה מזה שנים, זה להתבונן ולהתנסות-
"פעם כך ופעם כך" כמו ששיר הילדים המפורסם אומר.
ברגע שאנחנו צוברים מספיק "דאטה",
המוח יודע לחבר נתונים (כאילו היה "מחשב-על")
ולנסות לעבד אותם בצורה אופטימלית.
אבל זה דורש ניסוי ותעיה.
אם מישהי (או מישהו) ציני, או סקפטי, או נוטה לתיאוריות קונספירציה-
ככל הנראה שלא נצליח לשנות זאת בקלילות
(וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון ארבעים מעלות בצל).