מספרים על נזיר שרצה למדוט.
הוא לקח סירה ושט.
כשמצא מקום שקט ופסטורלי
הוא הוריד עוגן והחל בתהליך של מדיטציה.
במשך כמה שעות הוא היה בשקט ושלווה
עד שלפתע הרגיש "בום"-
סירה אחרת נכנסה בזו שלו.
הדבר מאד הפריע לו כמובן
אך בשל היותו נזיר מיומן,
הוא הצליח להישאר מפוקס, לעצום עיניים
ולהמשיך לנשום בשקט.
הבעיה הייתה שכעת
הוא כבר לא היה "באותו המקום"
ואת השקט והשלווה
החליפו הרגשות של תסכול ועצבים
הוא חשב לעצמו:
"למה הסירה הזו נכנסה דווקא בי?"
הוא רצה לצעוק על האיש בסירה הפוגעת
אבל כשפקח את עיניו
הוא ראה שהסירה ריקה
מדובר היה בסירה "משוחררת" שפגעה בו.
פתאום הוא הבין שמסתתר פה שיעור חשוב:
הכעס, התסכול, העצבים- היו בתוכו כל הזמן
הוא פשוט היה צריך "בום" חיצוני כדי להבין את זה.
אני מאד אוהב את הסיפור הזה.
זהו סיפור שדן בסוג של סמנטיקה,
והחיים שלנו- מאד סמנטיים.
כמה פעמים כשאדם חותך אותנו בכביש
אנחנו מתמלאים בכעס?
נסו לחשוב שאם הייתם יודעים
שכל אדם שחותך אתכם
היה גיבור מלחמה, מנע פיגוע,
השתטח על רימון והציל את חבריו
(ונשאר בחיים כמובן)-
הרי שכעת זה מקטין, ולו במעט
את ההרגשה שלנו כלפיו.
כעת נחוש ש-
"אם כבר מישהו 'חייב' לחתוך אותנו-
לפחות שזה יהיה גיבור מלחמה
ולא 'סתם' אחד".
הנחת הנחות הוא נושא קריטי לחיים שלווים, לטעמי
וגם לפרנסה טובה.
כל כך הרבה פעמים
אני נתקל באנשים שאומרים משפטים כמו:
"הוא לא הדליק לי את הבוילר"
או-
"הוא שכח להביא לי קפה נמס מהסופר"
כל המשפטים הללו
לוקחים סיטואציה והופכים אותה "אישית".
וזו טעות!
אם אדם, למשל, בן זוג שאוהב אתכם,
שכח להדליק "לכם" בוילר
הרי שהוא פשוט שכח להדליק
הוא לא שכח להדליק לכם
ואם אדם שכח להביא חלב
או קפה מהסופר הוא פשוט שכח
הוא לא שכח לכם.
אנו נוהגים לקחת דברים באופן אישי.
וזה ברור ומובן
אלא שצריך לשים לכך לב.
אינספור פעמים,
אני נתקל באנשי מכירות, כשאני מדריך אותם,
שאומרים לי:
"הלקוח לא ענה לי"
או-
"הלקוח לא סגר איתי"
או-
"הלקוח לא ענה לי למייל"
ואני מתקן אותם:
"הלקוח לא ענה למייל"
או-
"הלקוח לא סגר עסקה ספציפית ברגע הזה"
"ניקוי שפתי" הוא קריטי להצלחה בחיים.
הוא מזין את 'תת-המודע' שלנו
ב- "רעלים" מיותרים מצד אחד,
ומצד שני הוא יוצר כדור שלג שלילי.
העידן שאנו חיים בו כעת
הינו מאד אינדיבידואליסטי.
מה זה אומר?
אם נחפש תמונות משנות ה- 30 למשל
הרי שניווכח שרוב האנשים שבתמונה
נראים די דומים
אם ניקח תמונה של שנות ה- 50
הרי שאותו הדבר יקרה.
גם אם נביט בתמונה משנות ה- 70 העליזות
תקופה אקספרימנטלית:
"סקס, סמים ו- רוקנרול"
הרי שאפילו שם
רוב המצטלמים יהיו לבושים ב-
חולצה פרחונית, מכנסי פדלפון ושיער פזור
כלומר גם פה הם די דומים
ואילו בעידן של היום-
רובנו כבר לא נראים אותו הדבר בתמונות.
בעידן שכזה,
שבו לכולנו קצת זורחת השמש,
עידן שבו אנו מתעדים את ארוחות הבוקר בפייסבוק,
כולנו תסריטאים שכותבים כל דבר שעולה לנו בראש,
קופירייטרים- בטוויטר ("קצר וקולע")
במאים וצלמי וידאו מדופלמים- ביוטיוב
צלמי סטילס מוכשרים
כמו מינימום אנני ליבוביץ' באינסטוש
וכולי
הרי שקל מאד לטעות לקחת את הפן האישי כמה צעדים קדימה.
אבל זה מיותר ומזיק.
בפעם הבאה שעולה לכם מחשבה סוררת שכזו
פשוט תגידו לעצמכם:
"הלקוח איחר- זה הכל"
"הלקוח לא ענה למייל- זה הכל"
"בעלי שכח להביא חלב מהסופר- זה הכל"
אתם תראו ש- "מצב הצבירה" שלכם
יהיה מאוזן ונינוח יותר.
וזה מה שצריך
גם כדי להשקיע במערכות יחסים ולקדם אותם
וגם בתוצאות כמו מכירות והחיים בכלל!
תצליחו!
לוטן סגל
תודה לוטן על הארת הנושא הזה, אני נשאר למדוט בסירה, מחכה לשמחה הבאה שמגיעה