היום בבוקר אני יוצר קשר עם דניאל אקלר.

הבן שלו- שרון, שמתגורר בקופנהגן, רכש את הספר שלי

אבל הוא חזר בדואר.

וידאתי איתו שהכתובת שהייתה לי (שהוזנה באתר) אכן תקינה

אמרתי לו שאני מוציא מחר משלוח חדש ושאצרף שוב את הספר שלו

(ללא תוספת תשלום בגין המשלוח).

הבנתי שהבן מגיע ארצה עוד כשבוע וחצי

והוא חושש שמא הספר לא יספיק להגיע.

הכל טוב, יש דואר 24 יהיה בסדר

(לא גדלתי בישראל ולכן כשאני אומר "יהיה בסדר" אני מתכוון לכך 🙂

דניאל מתקשר אלי כעבור כמה שעות

ואומר שיגיע לאסוף אותו אחה"צ בעצמו

וש-"הוא בסביבה".

היות ואני עוסק במקצוע שמזהה חרטוטים בשניות,

היה לי ברור שהוא מגיע במיוחד.

נזכרתי ישר באבא שלי, שבמשך שנים על גבי שנים

עשה עבורי דברים מדהימים.

כשהתגייסתי, אחרי כמה שנים שלא התראינו

(כי הוא עבד מאד קשה בחו"ל במשך שנים)

הוא נהג, אחת לשבועיים שלוש, להקפיץ אותי לבה"ד בכל קורס שעברתי

במקום שאסחב באוטובוסים.

הנסיעות הללו הפכו למסורת.

היה לנו בית קפה קבוע (לא רחוק מבית-ליד)

ישבנו בבוקר מוקדם, שותים קפה, אוכלים איזה סלט קטן

מקשקשים על החיים, הצבא, עבודה ומה לא.

השיחות האלה עם אבא שלי היו גולת הכותרת של התקופות בבה"ד.

לפני כמה דקות, דניאל מתקשר שהוא מתחת לבית.

אני יורד אליו (מנצל את ההזדמנות כדי לצאת עם הכלב לטיול)

פוגש באדם לא פחות ממדהים.

במשך שנים הוא עבד בבורסה כמלטש יהלומים,

הוא הקים משפחה לתפארת, גידל 4 ילדים-

אחד בדרגה גבוה בצה"ל, אחת עורכת דין, מהנדס ואת שרון שעובד בדנמרק.

דניאל "נסחב" באוטובוסים כדי להגיע אלי ביום לא קריר ומוצל במיוחד.

עמדנו וקשקשנו במשך זמן מה.

הברק שהיה לו בעיניים כשדיבר על הילדים שלו- ריגש אותי מאד.

תמיד חשבתי על אבא שלי

בתור מישהו שזורקים לו מילה (אפילו לא צריך לסיים משפט)

והוא כבר ביישום.

הילדים עבורו היו (ועדיין) כל עולמו.

לא אסיים בהוראות הפעלה כמו:

"חבקו את אבא שלכם, תתקשרו עכשיו ו…"

כי אתם יודעים… מי אני שאטיף.

אבל פעם ב… אלוהים שולח לנו אנשים בצורת מתנות קטנות

שיזכירו לנו כמה הורים זה דבר מופלא.

דניאל היקר, אני מאחל לך המון המון בריאות,

שרק תמשיך לפרפר סביב הילדים המוכשרים שלך.

מוקיר תודה שנפגשנו (גם אם לכמה רגעים לא ארוכים).