לא פעם, כשאני מעמיס מדיח, אשתי, שקולטת בזווית העין (לדעתי זו עין שלישית בכלל) זועקת לעברי: "רגעעעע אחד הילדים עוד אוכל, תמתין".

 

ואני לא…

ממתין הכוונה.

 

אני פשוט מעמיס ולוחץ פליי. כמו הודעת פרידה או התפטרות שהמתנתם איתה יותר מדי זמן וזה כבר לא מסוגל שלא להישלח.

 

אז למה אני עושה את זה?

 

מצד אחד, תחום העיסוק שלי הוא שיפור מערכי מכירות. ואחד הדברים שמאפיינים אותי (ואת הספרים שכתבתי) זה נושא המיצוי- בלי למצות לקוחות לא מגיעים רחוק! (יצא חרוז).

 

בהיבט הזה, לכאורה, מה שנכון הוא למלא את המדיח עד אפס מקום לנקודת האופטימום (לא עמוס מדי כמו תקופה שולית פוחתת בכלכלה כי אז הכלים יצאו מלוכלכים).

 

מצד שני, אני לא סובל דחיינות. אני לגמרי בעד להתבשל עם דברים, לתת להם לחלחל, לנבור וכו', אבל לא סובל לדחות סתם. לאורך השנים גם פיתחתי כלי שעוזר לי להבין עם מה להתבשל ומלא לא לדחות.

 

בנוסף, אני מביט על התמונה הגדולה ויודע שהמדיח, ברוך השם, עובד לא מעט שעות נוספות כך שלא מדובר בהזדמנות שלא תחזור (לצערי או לשמחתי).

 

לא פעם בחיים אנחנו פוגשים אלמנטים מנוגדים. בסופו של יום, אני מעדיף "לקבל בראש", או לשמוע זעקות בהילוך איטי בעודי מפעיל מדיח, כמו: "לאאאא… יש עוד צלחת על השולחןןןןן" ופשוט לעשות מה שבא לי (כל עוד זה בתחום ההיגיון הבריא ולא פוגם בשלום הבית).

 

מבחינתי, אותנטיות מנצחת הכל. גם אם זה משהו שלחלוטין לא עושה שכל לצד השני, אני לגמרי בסדר עם זה.

 

כשאתם צופים בדילמה- חפשו מה מבין האפשרויות עושה לכם טוב, מיטיב אתכם, זה גם ימלא אתכם באנרגיה לקראת הבאות כולל משברים שבפתח, וויכוחים, הסברים, אי שביעות רצון של הצד השני ידה ידה ידה