השנה היא 1989.

אני בן עשר ולומד בבית הספר היסודי אמרנשייה ביוהנסבורג.

בשיעור היסטוריה, המורה מחלקת אותנו לזוגות: בן ובת. כל זוג מקבל נושא לעבודת הגשה.

אני זוכה בילדה יפיפייה, חכמה ומופנמת. לכל אורך העבודה שעשינו ביחד, לא הרגשתי שממש הצלחתי להתקרב אליה אבל הייתי סלחני כלפי עצמי בשל חסמי השפה.

כשסיימנו, היא שאלה אם אוכל להדפיס את העבודה היות ולה אין איפה. כבן לאבא שהיה מהנדס מחשבים, מיד הסכמתי ובבוקר ההגשה הגעתי לבית-הספר חמוש בדפים. היא הביאה קלסר יפה והחלטנו שלפני שהשיעור יתחיל, ננצל את ההפסקה כדי להכניס את הדפים ל-'שמור דף', נכתוב בכתב-יד את השמות שלנו ונגיש.

 

כשהשעון הראה שנותרו כעשר דקות לפני תום ההפסקה היא ביקשה את הדפים, יצאה מהכיתה לגינה המרכזית והתיישבה על ספסל מאבן לצד עץ בן כמה מאות שנים לכל הפחות. היא שלפה מהתיק את הקלסר, הניילונים, הדפים וגם… מצית וגפרורים.

בעודי מנסה להבין מה קורה, האם ילדה בת עשר מעשנת סיגריות בהפסקה במדינה שחוטפים מכות מהמנהל על מילה לא במקום שלא לדבר על שבירת כללים כמו עישון, זו מתחילה להדליק את הדפים באש.

 

אני עומד שם, מביט במחזה מבלי להבין דבר. למה לשרוף עבודה עליה עבדנו כשבוע ימים? למה לעזאזל היה חשוב לה לוודא שאני מדפיס את העבודה ולא שוכח רק כדי לשרוף אותה ולמה היא דאגה להביא שמור-דפים שברור שאין בהם צורך אחרי שהעבודה תישרף לחלוטין.

 

מהר מאד הבנתי שהיא שורפת רק את קצוות הדף שמעניק להם מראה כמו מגילה ישנה. היא שרפה חורים שלמים באמצע הדף תוך שהיא דואגת ומקפידה שזה לא יסתיר את המילים עצמן (רק בין השורות).

כשסיימה שלפה קלמר ושלפה ממנו מחדד ועשרות עפרונות צבעוניים והחלה מגרדת, בזהירות מדהימה, את החודים הצבעוניים. לא כמו שמחדדים ברגיל ואז יוצא "שרוך" שכולל את הצבע ואת החלק החום (נסורת) שמחזיק את המסביב שלו, אלא רק פירורים מזעריים של הצבע עצמו, אבק פיות של צבעים.

היא פיזרה על הדף, במקומות שונים, את פירורי הצבעים, שלפה טישו אותו כרכה סביב אצבעותיה והחלה משפשפת במקומות שונים על הדף. תוך שניות, אבק הפיות הפך את הדף לצבעוני.

 

עמדתי שם בהשתהות כמביט על הצגה, מחזה. הרגשתי שהיא מנצחת על מקהלה שלא באמת הייתה קיימת.

 

היא סיימה, השליכה לפח את השאריות, ארזה את הדפים בניילון, הצמידה לקלסר.

שבוע אחרי כן הציון הגיע- מאה עגול!

 

אותה ילדה, שלצערי אינני זוכר את שמה, העניקה לי את אחת המתנות המדהימות של חיי. מתנה עם שלל רבדים. ראשית, לא היה נראה שהיא עושה את זה בסבל או "כי צריך" או כדי להשיג מטרה מסוימת. היא נהנתה מכל רגע, היה אפשר לראות את זה על שפת הגוף והפנים שלה.

שנית, במשך שנים, כל עבודה שהגשתי, ולא משנה באיזה מקצוע כולל מתמטיקה ואנגלית, הגשתי תוך שאני שורף את הניירות ומקשט אותם בצבעים בדיוק כפי שהיא עשתה. זה היה יוצא מדהים.

היום, במבט לאחור, אני צוחק בקול כשאני חושב על כך כי מה הקשר בין עבודה בחשבון לנייר שרוף? היסטוריה ומגילות- אני יכול להבין, חשבונאות, הנדסה וגפרורים… קצת פחות.

 

אומרים שהמוצר מתחיל באריזה. זה לגמרי נכון ואין לי ספק שלא פעם הגשתי עבודות שהיו ברמת שבעים או שבעים וחמש וקיבלתי עליהן תשעים פלוס.

למה?

כי היה ניכר שהשקעתי. אי אפשר היה לטעות בכך.

מעולם לא חשבו שעשיתי את זה כדי ללקק, מעולם אני לא הרגשתי לקקן ותמיד אהבתי את הטקס הקישוטי הזה אותו למדתי ממנה.

 

כשחברים או אנשים שאני עובד איתם מגיעים לבקר, תמיד אכין קפה עם חלב מוקצף ותמיד במקציף ידני (לא אוהב את החשמליים). תמיד אגיש לשולחן צלחת "פסח" גדולה עם חלוקה פנימית כזו ואשים על אחת ירקות ועל השנייה פירות עונתיים.

כשאני מכין קפה שחור זה תמיד בפינג'אן ואם אומרים לי "לא צריך אחי, בקטנה, תעשה בקומקום" אני מחייך, אומר אחלה וממשיך בשלי.

 

אי אפשר לשכנע אותי שזה לא "עובד", שזה לא מרשים, שזה לא טעים ומושקע ואחלה בחלה.

 

כשאני עומד מול אנשי מכירות ושומע התנגדויות כמו:

"אני חושש לחדור לפרטיות"

"אני פוחדת לצאת לקקנית"

"אני לא רוצה להיתפס כנודניק"

"אני עושה מה שהלקוח ביקש ולא מגדיל ראש כדי שלא יחשוב שאני רוצה לתפור אותו או שזה יעלה לו בהמשך"

אני ישר נזכר באותה ילדה, שפתאום, תוך כדי הכתיבה נזכרתי בשמה- ריבקה, יושבת ומשקיעה בעבודה אבל בתכלס… בעצמה! נאמנה לעקרונות, לרגשות, רצונות שלה.

 

ההבדל בין אותם אנשי מכירות שפוחדים לביני הוא רק ה"דאטה" שהצטבר: ניסוי וטעיה. אחרי שמגישים מאות עבודות, עם שגיאות כתיב ושלל טעויות, ומקבלים ציונים גבוהים- אין צורך להסביר לעצמי דברים לעומק. אני י-ו-ד-ע אותם.

 

אגב, אחד הרגעים המכוננים שזכורים לי: היה לנו מורה מאד קשוח וקצר. כל משפט שהיה כותב על מבחן או עבודה שהגשנו היה שלילי ותמציתי. אני לא ידעתי את זה כי לי תמיד היה כותב מגילות וחוויתי אותו כנחמד ולא חוסך במילים. עד שפעם אחת ישבנו בהפסקה והוא ביקש ממני לחלק עבודות לכל הכיתה והגנבתי מבטים וראיתי שרק אצלי התגובה שלו מושקעת, ארוכה ולא קצרה כמו אצל כל היתר.

 

החיים מביאים לנו מתנות, צריך להיות ערניים ולנסות להעביר אותן הלאה. מי שפוחד לצאת לקקן- יצא כזה. מי שחושב שזה טרחני- כנ"ל.

אבל מי שעושה את זה מהלב ויודע שזה אחלה ויעבוד- יתקל, לרוב, בתגובות טובות בלבד.