בימים האחרונים, שלא ברצף, אני צופה בסרט בנטפליקס שמדבר על תחלואות הים בעולם (השם כתוב בתמונה). בדומה לסרט "גיימצ'יינג'רס" אני די בטוח שחלקים ממנו מוטים ומגמתיים. וזה בסדר. אפשר ללמוד גם כשאדם תופס/נוקט בעמדה כלשהי, זה לא אומר שהכל לא נכון כמובן.

 

באחת הסצנות, מומחה בשם ג'ונתן בלקומבה (ביולוג וסופר) מספר שמחקרים גילו שיש דגים שמגלים סקרנות ואף מתאר מצב שבו דייג מוציא מתוך אקווריום את אחד הדגים כשהיתר מביטים במתרחש (הדייג הורג את הדג וחותך אותו לעיני הדגים האחרים).

ג'וני ממשיך ומדבר על תקשורת והבנה של בעלי חיים (בעיקר דגים כמובן שכן זה תחום ההתמחות שלו) ומסביר שהם חשים, רואים ומרגישים את הסבל של חבר שלהם (אולי אפילו הדג שנחתך הוא קרוב משפחה הוא מוסיף).

 

יש לי חברים מכל המינים והצבעים (לגדול בערים סמי אנטישמיות בעולם פותח אותך לשלל צבעי הקשת) חלקם טבעונים וחלקם צמחונים, רובם לא יטיפו לכם מוסר או ידברו בצורה פנאטית. לא פעם שמעתי שיחות שלהם בנושא-

כשאתה אוכל בעל חיים שסבל או היה עד לסבל- אתה למעשה מכניס את הסבל הזה לגוף.

 

לא אכתוב על כך- קטונתי, חכמים ממני יחקרו וככל הנראה יעשו עבודה טובה ממני, אבל אותו מומחה ממשיך ומספר שמחקרים גם הוכיחו שדגי הרינג לדוגמה, מתקשרים בצורות שונות ומגוונות (במקרה הנ"ל- דרך פלוצים, אוברומים, פוקים, פליצות או איך שתרצו לקרוא לזה).

אחרי שהוא אומר את זה הוא אפילו נשבר וצוחק ואומר שקשה לו לשמור על פרצוף רציני כשהוא מדבר על כך- בחור חביב.

מעולם לא חיבקתי עץ, אני לא "אחד-עם-הטבע" (עדיין) ולא חושב שמקומי להגיד לאנשים מה לאכול ומה לא. אבל אני כן חושב שיש בזה משהו מעניין שאי אפשר להתעלם ממנו שכן הגוף שלנו הוא "מכונה" שמאד חשובה לנו.

 

אגב, אני קצת משקר לגבי חיבוק עצים. כלומר אני לא נוהג לעשות את זה בשוטף, גם לא אחת ל… אבל הייתה פעם אחת, קטנה ויחידה, שמצאתי את עצמי מבצע את ה'אקט'-

זה היה ביום הראשון של הבן שלי בגן (לפני כשבע שנים בערך) וכשנכנסתי פנימה, במסגרת "סרגל המאמצים" שבו מאפשרים להורים להיות "נשק וסע" בתוך הגן, החלטתי לצאת עם נובי לגינה. הוא שיחק עם ילדים אחרים שהכיר ואני… אני נקלעתי לסיטואציה… איך אגיד… מורכבת!

 

הגננת הגיעה לכיוון שלי ושל אבא אחר שדיברתי איתו (לא הכרנו עד לאותו הרגע). הייתי בטוח שהיא רוצה להציג את עצמה, סה"כ הגיוני לא? אבל לזו היו תוכניות אחרות. היא חייכה אלינו חיוך כזה ששידר "תיישרו קו או שתעמדו בפינה כמה דקות לזמן חשיבה" ואמרה- העץ הזה שאתם נשענים עליו הוא פה שנים רבות, למעשה אנחנו קוראים לו 'עץ החיבוקים' ואתם מוזמנים לחבק אותו חיבוק חם ואוהב.

 

בעוד החבר החדש שלי היה בהלם, אני חייכתי אליה שכן הייתי בטוח שהיא צוחקת. אבל השלט "עץ החיבוקים" והאצבע שלה שהצביעה לעברו- לא השאירו מקום לטעות- לגברת הייתה כוונה ברורה ש… נחבק את העץ.

חשבתי להציע פשרה- שנחבק אחד את השני- החבר החדש שלי ואני, אולי אפילו כדוגמה אישית לילדים בגן, אבל היא העדיפה שנחבק עץ.

 

באתי להגיד לבחור- תראה את ההזויה הזו, אולי נוציא את הילדים מהגן כל עוד אפשר לעשות את זה? אבל הוא, אולי מפחד אולי ממשהו אחר, פשוט ניגש לעץ וחיבק אותו. וואוו, חשבתי לעצמי, מה קורה פה- האם הביטוי "מחבקי עצים" שאני צוחק עליו שנים חוזר לנגוס בי?

בעודו מחבק את העץ, לגננת היה מבט של "ומה איתך בחור? למה אתה מחכה- יש מספיק עץ לשניכם".

מפה לשם- חיבקתי עץ (לא מטאפורית, מה לא עושים בשביל הילדים וכדי להתממשק ל-"אפקט העדר").

 

הגננת התגלתה כמדהימה, הבן שלי עף עליה והיא אהבה אותו מאד ומדי שבוע הוא נהג להגיע לגן להגיד שלום גם אחרי שעלה לבית הספר. אני לעומתו, ביקשתי מאמא שלו שתקפיד לאסוף אותו מהגן ושאני אעשה דברים אחרים במקום…

 

למה אני כותב לכם על כך (שכן זה לא מוציא אותי הכי… מאצ'ו שבעולם) כי לא פעם אנחנו נתקלים באנשים "שונים" או "מיוחדים" (במקרה הנ"ל- מחבקי עצים), ואם לא יבוא לכם לחבק עץ פיזית, תמיד תוכלו לספר ללקוח/קולגה טבעוני על דגי הרינג שמפליצים כדי לתקשר ובכך להתחבר אליהם.

 

אחד המנהגים שסיגלתי לעצמי הוא- לקחת משהו מיוחד, שונה, מגוון, מקפיץ קשב, מדליק, חכם, שנון וכו'- ולחשוב איך (ולמי) אני מתקשר אותו ביום-יום: בעבודה, בבית, לחברים, בשיחות מסדרון ליד הברזייה.

 

בהצלחה (לכם ולדגי ההרינג).