תקשיבו קטע מטורף!

לפני שלושה שבועות התחלתי לרוץ.

נכון, המהירות לא בשיא אבל המאמן שלי אומר שזה לא מעניין:

"העיקר להתמיד ולרוץ מבלי להפסיק- השיפור כבר יגיע".

נשמע הגיוני, בתחום המכירות אני פועל באותו האופן בדיוק-

רק מגמה מעניינת אותי.

קיצקוץ, אתמול אני יוצא לריצת הבוקר

(החלטתי על משהו בין 6-7 ק"מ).

לקראת סוף הריצה, בקילומטר וחצי האחרונים,

עוברת אותי קבוצת ריצה (משהו כמו 10 חבר'ה)

יצא להם כבר לראות אותי מספר פעמים בתקופה האחרונה.

כשהם חולפים על פני, בזה אחר זה כולם צועקים לי:

"כל הכבוד!"

"אלוף"

"תמשיך ככה"

וכשהם עוברים אותי הם טופחים לי על הכתף בזה אחר זה.

מבלי לשים לב, אני מגביר את המהירות.

אחרי כמה מאות מטרים, בסיבוב,

עובר מולי אדם מבוגר, כבן חמישים פלוס או שישים להערכתי,

כשהוא מחייך אלי ואומר לי:

"כל הכבוד! מלך".

אני שוב מגביר ומסמן לו תודה.

בעלייה לרחוב תש"ח, חולף על פני רכב מסחרי וצופר לי.

היות וחציתי מעבר חצייה באלכסון-

הייתי בטוח שזו הסיבה

(למרות שהוא היה רחוק מאד ממני כך שלא סיכנתי שום דבר).

אני ממשיך לרוץ והוא ממשיך לצפור לי כשמתקרב.

אני מסמן לו "סליחה" עם היד ואז הוא פותח את החלון,

ב-'מקדימה' יושבים שני בחורים צעירים יחסית

וצועקים לי: "כל הכבוד".

אני מגיע הביתה בריצה מהירה מהרגיל ומסיים באנרגיות מדהימות.

כשאני מפסיק את תוכנת מעקב הריצה,

אני קולט שהמהירות של היום, דווקא בחלק של הקילומטר האחרון

לכאורה- הקשה/מאתגר ביותר

דווקא שם רצתי הכי מהר (7 קמ"ש).

מזה שלושה שבועות שאני רץ, אף אחד לא צעק לי "כל הכבוד"

(שזה ממש בסדר גמור כמובן)

ופתאום, אחרי שאלוהים שלח לי 3 "איתותים"

זה גרם לי להתלהב באופן תת-מודע ולשים גז למרות העייפות.

כעבור כמה שעות, העברתי הדרכה בירושלים לחברה גדולה,

והנושא של פרגון הדדי עלה ל- "שולחן הדיונים".

סיפרתי להם את הסיפור של ריצת הבוקר,

למרות שאני "חסין" לדברים כאלה,

ומבין ק-צ-ת איך המוח ותת-המודע עובד

(אל תתלהבו- אמרתי קצת…)

עדיין זה "עבד" עלי.

לפני כמה שנים, בחור מקסים בשם ארז אהרוני,

מורה לטאקוונדו ומייסד "הנמר שבפנים"

ביקש ממני לייעץ לו בעסק.

אמרתי בשמחה, סגרנו מועד ואז הוא שלף "ג'וקר"-

"יש לי תנאי אחד רק…"

אוקי… חשבתי לעצמי, תנאי לפגישה?

ארז אמר לי:

"אנחנו מתחילים בתרגיל קודם"

ביקשתי רשות מהמנהל טרקלין העסקים

במלון קראון פלזה להיכנס לחדר ישיבות.

ארז שלף ציוד מגן וביקש ממני במשך דקה לפוצץ אותו בבעיטות-

"תבעט בי כמה שיותר חזק והכי הרבה פעמים שאתה יכול".

התחלתי לבעוט בו והוא אומר לי:

"יא מעאפן, אני לא מרגיש את זה בכלל, אתה בועט כמו סבתא"

וכולי,

ככה במשך 60 שניות.

ספרנו כמה בעיטות נתתי ורשמנו את המספר.

"עכשיו", המשיך ארז, "אני רוצה שתעשה את אותו הדבר שוב".

פתחנו שעון, ולמרות ההיגיון שפמפם לי-

'עכשיו בטוח תצליח פחות כי אתה קצת יותר עייף ממקודם'

ארז התחיל לצעוק לי:

"אלוף! מלך! וואו איזו בעיטה אדירה, תמשיך תותח".

כמובן שהשיא של מקודם נשבר ו- "השאיר אבק" לתוצאה הקודמת.

חברים, מילה טובה היא משהו שלא עולה לנו כסף.

דייל קרנגי כתב ספר שבו הוא מדבר, בין היתר,

על ההבדל בין חנופה למחמאה.

מחמאות זה דבר מעולה.

תודה מקרב לב לארז התותח- אתה אלוף אמיתי-

לא רק עם קבלות באמנות הלחימה- שם לא חסר לך,

העבודה שלך עם נוער (ואנשים בכלל) יוצאת דופן כמו האופי שלך!

ותודה לחבר'ה שעשו לי את אתמול בריצה!

זה העמוד של ארז "הנמר" אהרוני!

https://www.facebook.com/thetigerwithinisrael/

מיותר לציין שאין לי שום הסדר עסקי עם ארז-

הוא פשוט טוב במה שהוא עושה ולכן הפרגון.