לפני 19 שנים, עבדתי בחברת AIG

כשמאמן מכירות שפיץ בשם דודו מועלם

הגיע להעביר לנו סדנת סידור פרחים (סתם נו- סדנת מכירות אלא מה?)

 

ברוב שעות היום לא היה קל למצוא בקרית אריה בפ"ת חניה

(וחלילה שחברה תדאג מראש לחניה למאמן המכירות שלה 🙂

 

מתחת לבניין המשרדים היה ירקן שהיו לו 2 חניות שמורות שלו

(ולא ניכנס לפירוש "שלו" מבחינת החוק)

קיצקוץ, דודו עולה לסדנה, מתנשם כולו ופותח בסיפור:

"תקשיבו קטע, לפני הסדנה פה העברתי סדנה בחברה אחרת באזור,

הגעתי בבוקר, כרגיל לא הייתה חניה אז מצאתי משהו פה ליד הירקן.

עכשיו, לפני שבאתי אליכם, ניגשתי לרכב לקחת חומרים לסדנה

כשפוגשים אותי שני "מקררי-אדם"- הבעלים של חנות הירקות

צועקים עלי ומאיימים למה חסמתי להם את החניה.

חשבתי לעצמי מה אני עושה כדי לצאת מהסיטואציה בצורה הטובה ביותר

ולבסוף אמרתי להם:

"וואי חבר'ה אתם "הרי-אדם" פחד אלוהים, אם הייתי יודע את זה-

בחיים לא הייתי חונה פה, תראו אתכם, בכאפה אחת אתם גומרים עלי".

החבר'ה צחקו, והכעס שלהם התמסמס תוך שניות".

 

מה שמצחיק זה שדודו תותח על בטאיקוונדו (או אייקידו)

הוא "סוס" גבוה, חסון (וחתיך) שאם היה רוצה

בטח יכול היה להוריד את שני הירקנים בכיף אחד מרשים.

אבל הוא יצא מהמשבר הזה בעזרת הומור, היפוך (בדומה לטכניקת ה"פרסה")

ומבלי אלימות כמובן.

 

אתמול בערב, דולי קבעה לנו סיור בעקבות אריק איינשטיין מטעם עיריית ת"א.

עוברים בין הדירות בהם התגורר, מגרש הפועל איפה ששיחק כדורסל תקופה,

הבית האחרון בו התגורר עד לפני כמה שנים כשנפטר וכולי.

בין לבין: גיטרה, שירים וכמה עוברי-אורח שלא מבינים מה קורה.

 

הגענו בשעה 17:50 (הסיור מתחיל בשעה 18:00)

רק כדי לגלות קבוצה של כשלושים איש

כשאחד חסר- המדריך.

 

בסיטואציות כאלה, מה שאני אוהב לעשות, ולמרות שאני לא פעם ב"מרכז העניינים"

זה לקחת צעד הצידה ולהתבונן:

מי צועק, מי מתעצבן, מי מפיק את המירב מהסיטואציה:

"יאללה מעולה- יש זמן לקפה פה ממול בארומה"

מי מתקשר למוקד 106, מי עומד לידו וצועק:

"תגיד שאנחנו דורשים פיצוי" וכולי.

 

תבינו, מבלי לדעת איך כל אדם מתנהג במצבים כאלה-

קשה מאד למכור, לשווק, לפרסם ולתפוס תשומת לב

ומה לעשות שהדברים הללו חשובים.

 

חלק פרשו משם, חלק החליטו להסתובב בדיזנגוף עד שהמנחה יגיע.

בחורה אחת התקשרה לעירייה כדי לקבל מידע.

נתנו לה את הנייד של המנחה.

התקשרנו והבנו שהוא שכח מאתנו.

פשוטו כמשמעו- שכח.

הוא הבטיח להיכנס למונית ולהגיע תוך 30 דקות-

כלומר שעה ומשהו של איחור.

 

כשהבחור הגיע, היה ברור שהוא עומד לקבל "שטיפה" מ- 90% מהאנשים.

ובאמת זה מה שקרה. אלא שמשהו נוסף קרה-

כשהוא הגיע למקום (חמוש בגיטרה גדולה)

הוא ישר נשא נאום לאומה:

"חברים יקרים, אני ממש מצטער, אני אשם-

לא זכרתי, היו לי כבר 2 סיורים היום- ממש סליחה".

 

תוך שניות הוא לקח מאה אחוז אחריות,

עד כדי כך שאחת הנשים זרקה לעברו:

"זה בטח עיריית תל אביב, מעדיפים לתת דוחות במקום לכבד את התושבים",

אבל המנחה מיד השיב לה:

"ממש לא, העירייה בסדר גמור, אני האחראי והאשם הבלעדי- ממש סליחה".

 

היה אחלה של סיור- שעתיים של ידע, זמן איכות עם אשתי, מוזיקה טובה.

המנחה התגלה כאדם מקסים, ערכי, שורשי.

 

לא פעם בחיים אנחנו מתמודדים עם משברים:

מחלות, אין חלב במכולת או לדפוק את הזרת במשקוף שניה לפני משחק כדורגל שכונתי.

השאלה היא לא האם התקלות יתקיימו (כי התשובה הרי ברורה)

אלא איך נתמודד איתם.

 

מאחל לכם חג שמח. אני בדרכי להתמודד עם שמורת טבע, ילדים ופקקים ככל הנראה.

לוטן סגל – מעביר סדנת מכירות לעסקים וחברות