איך מספרים סיפור בצורה מעולה, קצרה וממוקדת ומדוע זה כ"כ חשוב?
מדוע אנשים מתחברים לסיפורים ופחות למידע טכני?
איך "אורזים" כל מסר בצורה בלתי נשכחת?
—
לפני כמה שנים טובות, ביימתי וכתבתי סדרת-רשת יחד עם חבר.
באותה התקופה, וממש לפני ש"יצאה לאוויר",
אודי כגן המוכשר בטירוף השיק את "משיח"-
סדרת הרשת שלו.
התכתבתי איתו בזמנו כדי להתייעץ בכמה נושאים.
אודי הוא כישרון אדיר.
מאז קראתי כמה כתבות עליו
וראיתי אותו מתפתח בטירוף
(כולל הופעה מדהימה שלו אליה הלכתי עם אשתי).
סטנדאפיסטים ו"מספרי-סיפורים" הם אנשים שאפשר ללמוד מהם המון.
כשאנחנו מתקשרים עם אנשים, לא משנה מה השיח:
- שיחה עם הגננת של הילדים שלנו
- שיחה עם שכן לגבי נושא כלשהו שנוגע ל-"ועד-הבית"
- כשאנחנו קונים/מוכרים משהו
- שיחה עם ההורים שלנו ("היינו עסוקים- לכן לא יכולנו לבוא לבקר…")
- ועוד ועוד
חשוב מאד שנשמור על מבנה כמה שיותר "סיפורי".
אתמול בלילה, לא יכולתי להירדם, ונתקלתי בסרטון הזה של אודי.
הכרתי אותו מהעבר אבל החלטתי הפעם לנתח לכם אותו בצורה מדויקת.
אז הנה לכם חמש-עשרה תובנות שתוכלו ליישם אצלכם במהלך שיחות:
פתיח חזק ו"קליעה" לקהל היעד- הלקוח האידיאלי (אווטאר)
"אני זוכר שלפני שהיו לי ילדים, הייתי מותג טוב".
המטרה של המשפט הזה היא (מעבר ללהצחיק כמובן)
כפולה:
"לאסוף" את הקהל ולחבר אותו לאמת שהם מכירים-
מעולם ההורות במקרה הנ"ל
וליצור "שפה", לכבס מילים- אודי כעת מדבר על רווקים כ"מותגים"
ביסוס אמינות- מפתח לתקשורת בריאה והרחבת היריעה
"לא הייתי המותג הכי טוב"
המטרה היא לשדר אמינות.
עומד לו אודי עם כרס ישראלית ממוצעת
וטי-שירט דהויה (אולי במתכוון וכך נרכשה)
ולא בדיוק נראה כמו קלוני, פיט או דיקפריו
ולכן הוא מבצע סוג של "ריאליטי צ'ק".
טוויסט בעלילה
"הייתי עושה דברים… הייתי צוחק"
ע"י כך הוא משדר שהורים לא צוחקים (מאז שהביאו ילדים לעולם כמובן)
הפיכת מוצר למותג ל…גיבור
"היינו יושבים אשתי ואני- שני מותגים"
כעת הוא כבר "מרחיב" את הקהילה שלו
ולכן מייצר הזדהות.
זה הרגע שהקהל מבין לראשונה-
אם הוא ואשתו היו מותגים- כולנו היינו כאלה.
כעת אפשר להזדהות במאה אחוז עם הסיפור שלו-
הוא הגיבור אבל כולנו גיבורים גם.
הקפצת קשב ונזיפה בקהל
אודי מסביר שעשו דברים פרועים (הזמנת פיצה ב- 12 בלילה)
הקהל לא צוחק בטירוף
הוא דופק על המיקרופון ומסביר:
"ב- 12 רק מזמינים כן?”
הוא משדר שאשתו והוא "חיו על הקצה"
ואם הקהל לא צחק- ככל הנראה שהוא לא שמע
ולכן מבצע את בדיקת תקינות המיקרופון (לכאורה כמובן).
הוא משדר לקהל: "אין בעיה, אם לא תצחקו- לא אוותר לכם"
ובכך מבסס אוטוריטה ומפגין שליטה ומייצר את "חוקי המשחק" שלו.
ביסוס LCD (מכנה משותף נמוך ככל האפשר)
כעת אודי רוצה לקחת אותנו לרמה הבאה
ביססנו את העובדה שכולנו הורים ויצרנו הזדהות ראשונה
הגיע הזמן כעת לתת 'נוק-אאוט'
הוא מדבר על יציאה אחרי אכילת הפיצה (דבר שהורים לא עושים)
מקום הבילוי הוא מרתף, מוזיקה רועשת ומשך זמן ארוך (ארבע שעות).
מי אני (אתם) כיום?
אודי מספר שהיום המצב שונה
וכשהוא שומע מוזיקה שכזו במועדון הוא קורא למשטרה.
כעת הקהל (אנחנו) חשים בשינוי האדיר שעברנו כהורים
שימו לב:
אודי לא מדבר על הנקה, החתלה, האכלה
או דברים מעולם הילדים
אלא דווקא מזה שלנו- ההורים.
תחילת הסיפור או יציאה מ-"רקע"/מבוא
שימו לב שרק כעבור כדקה לתוך הסיפור,
אודי מתחיל את הנרטיב בתכלס.
עד כה היינו בסוג של מבוא- אקספוזיציה שמציגה את הדמות.
אם תסתכלו על סצנות מתחילת סרט הוליוודי
תיווכחו שמסבירים לנו קצת על הדמות
לפני התחלה של סצנה חזקה כלשהי (מרדף למשל).
כעת, אחרי שאודי "אסף" את הקהל,
הדביק אותו לסיפור ע"י חיבור לדמות שיצר (הוא=אתם)
אנחנו מוכנים להיות קשובים ודרוכים.
ביסוס הקשר ותחזוקתו
אודי "שולף" עוד שני "פרמטרים" כדי לוודא שאנחנו איתו:
הראשון- הורים הולכים לישון מוקדם מאד
(בניגוד ליציאה ב- 12 בלילה עליה סיפר קודם)
השני- אין אפור- יש רק מצבי קיצון,
הוא עושה זאת ע"י מטאפורה של "רעב-מת" או "מפוצץ".
שפת-גוף: רובד נוסף לסיפור
שימו לב!
שפת הגוף של אודי אינה "אקסטרימית" (טוני רובינס מתרוצץ יותר).
הוא מדבר לאט יחסית (אבל בצורה מעולה)
לא זז יותר מדי (נראה מעט מגושם)
אבל מדי פעם הוא ממחיש לנו סיטואציה בעזרת הגוף-
הוא מרגיש גמור אז הוא רוכן על הפסנתר, מקופל, נראה סובל.
שפת-גוף הינה שפה חזקה מאד
ולכן גורמת לסיפור לעבור במספר מישורים.
למרות שהקהל יושב בנוח (או שלא) בכיסאות באולם
הוא יכול להרגיש את הכאב והעייפות של אודי.
הומור עצמי כמקדם מכירות לסיפור
"אשתי לא מרשה לי פיצה- היא אומרת שזה עושה לי ציצי… והיא צודקת!"
"התחלתי לדבר כמו גולום ביני לבין עצמי"
"התחלתי לבגוד באשתי עם מזון"
"אני לא מפחד… כמעט בכלל"
—
ברגע שנצחק על עצמנו, בכל סיטואציה שהיא,
הקהל (מי שאנו מדברים איתו)
ירגיש יותר משוחרר ואף יצטרף ל"חגיגה".
אחרי כן יהיה קל בהרבה לקדם את הקשר לכיוון יותר "חברי".
הפער הבין-דורי
אודי מתאר את השיחה עם ילדה בת 12 (נציגה במוקד הפיצה)
היא מצידה לא מבינה אותו (והוא אותה)
היא מסתלבטת עליו עם חברה שלה (נציגה נוספת).
נק' האמצע, או- ה"אל חזור"
בתחום הכתיבה המקצועית והתסריטאות
מלמדים שיש נק' באמצע סיפור/ספר
שהיא נקודת האל חזור.
אם זה סרט על גיבור-על
זו הנקודה שהוא אוסף תיק (כמו רמבו) ויוצא לג'ונגל
משם, ברור לנו שאין 'אחורה-פנה'.
לרוב זה קורה בדיוק באמצע- ממש חמישים אחוז.
שימו לב שבדקה 3:57 (מתוך 8 ומשהו)
אודי כבר בטירוף!
הוא לחלוטין נסחף למעשה האסור (אשתו לא מאפשרת לו פיצה)
הוא חוזר מספר פעמים על משפטים שהוא אומר לנציג/ה:
"לא אלך איתך סחור-סחור"
"זה מדבר אלי"
"תביא/י לי פיצה מאנסטר אחת… שתיים"
"אין צורך לשמוע יותר- אני מעוניין!"
"תעש/י 'וי' על כל האתר מלמעלה"
"הקטנועים לא בתנועה וזה מדאיג אותי"
על הקצנה, הגזמה ומה שביניהם
אודי מספר שהגיעו אליו הביתה שני שליחים (מרוב שההזמנה גדולה)
הוא מספר שאכל הרים של אוכל כולל 8 חתיכות פיצה לבדו.
ברגע שאנחנו מגזימים בסיפור (בצורה קומית)
אפשר לאחר מכן להעביר מידע שגם הוא מעט מוגזם
אבל כעת הוא נשמע "סביר".
אם ארצה להגיד למשל שערכתי את פגישת המכירות הקשה בחיי
(סביר שהיו יותר)
זה יתקבל בצורה הרבה יותר אמינה אחרי
שהגזמנו קודם לכן.
קתרזיס- הפאנץ' בסוף- שיא הסיפור והפואנטה
אודי מספר במשך כדקה וחצי על דיאלוג פנימי שהוא מנהל עם עצמו:
"הגוף שלי מקדש… בחיים לא אעשה לו יותר נזק".
הוא מספר שכל הדבר הזה לוקח דקה
ובמקביל מכנה זאת "תהליך".
בדקה הזו אודי עובר מספר שלבים:
חיזוק- הוא אומר לעצמו שאסור לוותר, שהשינוי החל וכו'
עמדת נגד- אסור להיות קיצוניים בשום שינוי שעושים
רציונליזציה- מי שמוריד עשרים קילו מעלה אחרי זה חמישים
הגיון בריא- תן לעצמך פינוקים ומתנות מעת לעת
לסיכום!
סיפור טוב עושה את העבודה.
לא פעם במהלך שיחות שלנו עם אנשים, פגישות, דיאלוגים או איך שלא נקרא להם
אנחנו מוצאים עצמנו בסיטואציה שנרצה להשפיע על הצד השני.
אין סיכוי לעשות זאת בעזרת מידע "טכני" משמים.
לצפייה בקטע המדובר של אודי כגן לחצו פה
ברגע שנדע לספר סיפור "חזק וטוב"-
הסיכוי שלנו להצליח- מתעצם בעשרות מונים.
לצפייה בקטע המדובר של אודי כגן לחצו פה