תשמעו סיפור מרגש- אחד המרתקים ששמעתי!

לפני משהו כמו 5 שנים, כתבתי מכתב למר שרגא לובלינסקי

בו בקשתי לראיין אותו לספר שאני כותב.

 

בספר קיים פרק על אוטוריטות ואיך בונים אימפריה מ- "כלום"

וסכיני לובלינסקי ענו לי בול להגדרה הזו.

 

כשאני נתקל באדם שהיה בעל מלאכה/מקצוע

שהגיע למצב שהקים מותג "כחול-לבן" לתפארת מדינת ישראל-

זה תמיד מרגש אותי מחדש.

 

מנחם, סבא של שרגא עלה לישראל מפולין

לפני פרוץ מלחמת העולם בשנת 1938 כדי להבטיח למשפחתו חיים טובים יותר.

הוא הקים חנות להשחזת סכינים ברחוב שינקין בת"א.

החנות הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף התל אביבי

ואף סייעה למדינת ישראל להילחם בבריטים בכל הנוגע לתיקוני סכינים.

 

חזרה לפגישה עם שרגא.

בעודי יושב ושומע סיפורים מדהימים על ישראל של פעם,

על מורשת קרב, ערכים, חברה משפחתית שמיצבה את עצמה בצורה מדהימה,

שרגא מספר לי סיפור:

לפני כתריסר שנים,

לובלינסקי הזמינו לישראל את מר מינו טסוצ'ידה ('מינו סאן' בשבילכם)

הבעלים של 'גלובל'-

חברה יפנית שמייצרת סכינים ברמה מאד מאד גבוהה.

 

אין צורך להסביר עד כמה נושא השחזת הסכינים הוא קריטי ליפנים נכון?

עם שדוגל באסתטיקה, בשלמות, בסכינאות- סמוראים וכל זה.

במשך חמישה ימים משפחת לובלינסקי מלווה את 'מינו סאן':

בין החנויות, ספקים, וגם רואים את ארץ ישראל היפה.

כהכנה מוקדמת לקראת המאורע החשוב,

שרגא אף יוצר קשר עם יפנולוג מוסמך (אריה) כדי להתכונן.

 

בדרך לירושלים למשל, שרגא עצר את הרכב

כדי להראות למינו פריחה של כלניות בשדות בית שמש.

היפנים, כמו שאתם יודעים,

לא מראים כלום- שום הבעה, שום רגש- הכל מופנם.

שרגא מספר שברגע שמינו ראה את הכלניות היפות-

זו הייתה הפעם הראשונה ששרגא ראה הבעה כלשהי על פניו.

 

כשהפמלייה או האנטוראז' אם תרצו,

הגיעה לחנות הדגל של החברה הישראלית,

שרגא, לא יכול היה להתאפק

ואמר למינו שהוא לא אוהב את השיטה שהם משחיזים את הסכינים.

מינו לא הניד עפעף.

אחרי מספר דקות, הוא ביקש לראות

איך הישראלים משחיזים בעצמם את הסכינים של גלובל.

שרגא הפשיל שרוולים והראה לו בשמחה.

בכל הזמן הזה- הבעתו של מינו לא מראה כלום ושום דבר.

משם המשיך היפני וחבורתו לסיור באנגליה.

 

אגב, כעבור כמה ימים,

הסוכן הלונדוני שהיה מיודד עם עמיתיו הישראלים,

סיפר ש'מינו סאן' מאד נהנה בארץ-

מה שלא היה אפשר לראות על זיו פניו.

 

חולף לו חודש ימים,

נציג בכיר מטעם היפני מתקשר ארצה

ושואל האם אפשר לקבל סכין מושחזת "כחול לבן" לדוגמה.

שרגא מסכים בשמחה.

מספר שבועות אחרי כן-

היפנים שואלים אם אפשר לשלוח להם אבן השחזה.

הישראלים שולחים להם בכיף גדול.

ושוב אחרי זמן קצר: האם אפשר לראות את המשחות שהם משתמשים בהם?

וכן הלאה וכן הלאה.

 

כעבור שנה, שרגא טס לכנס עולמי בנושא סכינים

ופוגש שם את מינו וחבורתו מיפן

ומגלה לתדהמתו שהסכינים החדשים מושחזים בשיטה הישראלית

או יותר נכון- הלובלינסקאית.

 

שרגא, איש יקר וחיובי, שמח מאד לגלות שהשיטה שלהם תפסה

ובעיקר ש"ישראל על המפה".

כדי לסגור מעגל, שוב לא הצליח שרגא לשמור על איפוק

וזרק למינו: "אני שמח לראות שאתם משתמשים בשיטה שלנו".

ומינו בשלו- נותר "מאופק" כתמיד.

 

בסיפור הזה קיימים כ"כ הרבה "רכיבים" שאני אוהב ומתחבר אליהם:

 

אסור להניח הנחות

בספר '4 ההסכמות' מזכיר דון מיגל רואיז (שמאן מקסיקני)

עד כמה שהנחת הנחות היא הרסנית.

אם שרגא היה חושב לעצמו:

"מה אני, נצר למשפחת לובלינסקי הקטנה יכול כבר לחדש למיסו- מר הסכינים"?

הרי שסכיני גלובל היו מעט פחות חדים בכל העולם.

חשוב לזכור שכל תותח בתחומו-

יכול ומסוגל "להחזיק מים" גם בשוק הבנל"א.

 

"מקסימום זה יצליח"

תחום המכירות (וגם השיווק) עונים להגדרה "משחק של מספרים".

הרי בסופו של דבר אנחנו מודדים דברים:

כמות לידים, אינטראקציות, מעורבויות, הקלטות, סגירות, עסקאות, כסף…

ככל שתציעו הצעות ללקוחות-

כך הסיכוי שלכם להצליח יגדל בוודאות.

 

הכנה מוקדמת ואיסוף מודיעין

שרגא יצר קשר עם יפנולוג כדי לאסוף כמה שיותר מידע על ההרגלים של היפנים:

מה כדאי להציע להם לאכול, מה הם אוהבים לראות ואיפה,

מה מדבר אליהם, מה עולם התוכן שלהם וכו'.

שלב ההכנה המוקדמת הוא קריטי להצלחה.

בחיים אני לא מתניע את הרכב מבלי לבלות דקות ארוכות (אם לא יותר)

בלהכיר את המועמדים איתם אני אמור להיפגש.

 

שרגא יקר- זכיתי להכיר אדם נדיר!

עכשיו כל מה שנותר לכם זה רק להצליח,

לוטן סגל – הדרכת מכירות

 

נ.ב. נכתב לזכרו של דב לובלינסקי ז"ל.